מסיפור מוזר על רמאות בכרטיסים בנוכחות דוכסית, בנושא של משק בית טוב של 1911.
שמלה היתה די מרשימה מכל אחד אחר. אני לא אומר שזה לא היה קרדיט למארחת שלה, אבל זה נראה פחות חתירה לתוקף משלנו. זה היה סאטן רך, נצמד, בגוונים של אפורים. אלא שהראש היה שמנת עם תחרה, נראה שלא היה “בכלל” בכלל. אבל עבור צווארון כלבים של טופולים צהובים מפוארים להגדיר כסף, היא לא לבשה אבני חן. הוא נתח על כך שהדוכסית היתה פטריוטית בארץ הבגדים שלה, וכי שמלה זו באה מחירותו בלונדון; ואז סיכם השכן החכם שלי, “טוב, אם זה חירות, תן לי מוות”. אבל אהבתי את זה – את השמלה, אני מתכוון. זה היה מוכן להישכח. אולי זה היה הרושם החזק ביותר שהיא עשתה עלי, שאחת שכחה את שמלה ואת הכותרת שלה בקסם של הגברת עצמה.
אותה בעיה יש איור זה בו, אשר אני מוצא מאוד, הומוריסטי מאוד:
שתף זאת:
טוויטר
פייסבוק
ככה:
כמו טוען …
קָשׁוּר
ליברטי בסיטורימאי 8, 2010 עם 13 תגובות
איפה לצייר את linejune 16, 2009 עם 63 תגובות
פחד מפני הפחד של כשל 1, 2008